​

מתוך הנחה שהפעולה היוצרת מכוונת להיות פומבית ולפעול לטובת הכלל; ומתוך התפיסה כי הכלל (ההמון) אינו כפוף למידה, שהיא תנאי הכרחי לפעולה היוצרת - נקלעה המחשבה היוצרת למצוקה. 

בהתאם, המסדר פועל, תומך ומלווה פעולות שמכוונות הלאה ומעבר למובן ומשמעות הנשלטים בידי התרבות ומתארגים בכפוף לארבעת הסדרים של ההמון: הפוליטי, הכלכלי, המיני והנפשי. 

הלאה ומעבר לאדם. ולטובתו. 

בחלוף 1000 שנים מהיווסדו, אנו מבקשים לעורר מחדש את רעיון המסדר כאפשרות להתארגנות חברית/חברתית פונקציונאלית.

 

המסדר הוקם בכדי להציע מרחב התארגנות לטובת המחשבה/פעולה היוצרת. 

המסדר נוכח כיישות רוחנית (מונדה), מרחב של אידיאליזם אונטולוגי.  

המסדר מכיל את הכל, מהדהד את הכל, פונה לכל. 

המסדר הוא אוטונומי, תובע את ערכו בפעולתו, ואינו כפוף לאף מוסד או הסדרה חיצוניים.

המסדר פועל תחת ערך החברות כמסד לפעולה הדדית ושיוויונית ומאמין באינטרס ובצורך.

בהתאם, המסדר מעודד את חבריו להיות נרקיסיסטים שאוהבים את האמת.

המסדר הוא ארגון של חברים הלוקחים על עצמם לשמש ולשרת את הפונקציה של המחשבה היוצרת. ככזה המסדר מציין את המעבר מיצירת מרחב אובייקטיבי באמצעות מוסד שעניינו סדר והסדרה, ליצירת מרחב חברי/חברתי בעבור הפעולה היוצרת, שעניינה יצירת גורל משותף.

 

עקרונות המסדר:

למסדר מספר עקרונות מצומצם:

1. הפעולה היוצרת מצייתת לחוק אחד בלבד: לא לשקר. (מכאן אפשר לגזור את כל            חוקי האתיקה שלהיצירה)

2. אמירת  הן! פעולה ללא ביקורת, ללא שיפוט, ללא מצוקה, ללא בושה, ללא חרטות. חברי המסדר יהיו מוכנים לפעול בכל מקום בעבור כל אחד, ובכל עניין, בתנאים שלהם: להמשיך ולעשות את מה שהם עושים.

3. פעולות חברי המסדר מכוונות לתוצר - הן לעולם פונות אל הפומבי ומבקשות את  טובתו.

4. הערכים שמנחים את פעולות חברי המסדר הם: תקווה - פעולה שלא נעשית לשווא - ונדיבות - האמת שייכת לרבים.
 

בכדי להצטרף למסדר יש לפעול בהתאם לרוח המסדר ועקרונותיו.

​

וֹ - רקע וזיקה רעיונית 

נתחיל בהתחלה: מסדרים הם תופעה נוצרית. תופעה שהתפתחה במאה ה-11 בעקבות מסעות הצלב ואנשיה היו נזירים ואנשי כמורה. לפיכך גם כשהפכו - די מהר - למסדרים צבאיים ובהמשך למסדרי אבירים נותרו המסדרים דתיים במהותם. (הזיקה לדת נבעה גם מאינטרסים פוליטיים ואיפשרה למסדרים להישאר אוטונומיים וניטרליים.) עיקר עניינם של המסדרים היה ללוות ולהגן ולסייע למאמינים שביקשו לעלות לארץ ישראל ולבקר במקומות הקדושים. במובן זה נוכל להצביע על הזיקה - המעניינת ורלוונטית כשלעצמה עבורנו - של תופעת המסדר למרחב המזרח תיכוני.   

 

מאפיינים פילוסופיים:

1) להבדיל מנזירים שהיו כבולים למנזר - גם כשנדדו ושהו למשך זמן במקומות אחרים הם תמיד נשארו קשורים למנזרים שלהם וחזרו אליהם - אנשי המסדר לא הוגדרו ביחס למקום, אלא ביחס לרעיון, ויותר מכך למימוש של רעיון. מובן שברבות הזמן היו למסדרים ׳מצודות/מבצרי בית׳ אבל זה לא היה תנאי הכרחי. להיפך. במובן זה אנשי המסדר לא היו נוודים - ולא אימצו את אתוס הנוודות - כי אם מלווים (פדגוגיים), מתווכים בין הרעיון ומימושו.  

2) במקום מקום - שהוא תנאי הכרחי, ולא פעם מספיק, למוסד - אנשי המסדר                  הבינו עצמם ביחס לתנועה ולזמן - רוצה לומר, ביחס לקיום ולחיים. במובן                זה,הם הניחו לפתחנו את ההצעה ש: לפעול בשם רעיון משמע להיות בתנועה. 

3) הצעה זו מובילה להתארגנות אתית סביב ערכים של דבקות, קשיחות ופעולה              שמעבר למנגנוני הקביעה והשעבוד האידיאולוגיים. כך, הגם שהוא כבול לרעיון            מציע המסדר את קדימות התבונה המעשית לתבונה הטהורה. 

4) עניינו של המסדר הוא במימוש של פעולה: קרי, באונטולוגיה ובמוסר  (אסתטיקה). רוצה לומר, עניינו של המסדר אינו, בראש ובראשונה, בחקירה ושימור הידע - קרי, אפיסטמולוגיה - וכפי שפעילות זאת מאפיינת מוסדות: המנזר או האקדמיה. בקצרה, במסגרת המסדר סדר העניינים (הפרוורטי), אותו קבע אפלטון (בשם סוקרטס) , מתהפך (חזרה) ובמסגרתו נקבעת קדימות המחשבה לכל מובן ומשמעות.

5) המסדרים שמרו על אוטונומיות ו-ניטראליות (פוליטית). באופן רשמי הם ראו עצמם כפופים רק לאפיפיור, ולא להיררכיה הכנסייתית או הפוליטית. מאחר וה׳כפיפות לאפיפיור׳ באופן ישיר הייתה בפועל כפיפות ׳פיקטיבית׳ הרי שבמובן זה הציב המסדר את המופרך בבסיס הפעולה.

    באופן מעשי אנשי המסדר חיו על פי תקנות ותקנון המסדר, והתנהלו, על פי                רוב, באופן עצמאי תוך שהם קובעים לעצמם את משימותיהם וענייניהם. תכונות            אלו מאפשרות למסדר להציע את שירותיו לכל דורש, בכל זמן, ובכל מקום, גם            אם בתנאיו שלו ועל פי דרכו.

6ׂׂ) האוטונומיה והאדישות (לכל סדר סימבולי) שתובע לעצמו המסדר, קובעות אותו כמרחב אקס-טריטוריאלי המאפשר לעסוק במוחלט-הרגעי. מעין ׳מרחב-משחק׳ המתנהל לטובת החיים: מאפשר לתפוס תכונות מקריות ואקראיות (ספציפיות) כתכונות הכרחיות ומהותיות (קונקרטיות). מרחב אידיאליסטי - מעיין יישות רוחנית - הנשלט ונקבע בהתאם להתארגנות היוצרת של פעולת המחשבה.

הערת הבהרה:  זה אינו מרחב פוליטי הטרוטופי המאתגר את סדרי השלטון, שנשלט ובהתאם יכול לעבור רדוקציה ליחסי כוח. זה מרחב שמתעלם מכל נסיונות של רדוקציה והסדרה! (ארבעת הסדרים הוולגרים (של ההמון): המיני, הכלכלי, הנפשי, הפוליטי.) 

7) אנשי המסדר, כאמור, לא היו עוד או ׳רק׳ נזירים העוסקים בעבודת האל, אלא אנשי מקצוע ולוחמים שמבקשים לפעול בשם רעיון. הם יצרו מעין קטגוריה חדשה: ׳נזיר-אביר׳. במובן זה לא זאת בלבד שאנשי המסדר ראו עצמם כמכשירים או פונקציות, הם קבעו את הפונקציה כיש.  רוצה לומר הם פעלו ׳מעבר-לאדם׳. ובאופן אנושי. עבורינו, הפועלים במרחבים אורבנים-וירטואלים-טרנסאטלנטיים-אולטראטמפורלים,

הפועלים במציאות של חמרמורת תרבותית ועייפת טכנולוגית, נוכל לדבר בהתאמה על סוכנים.

הערת הבהרה: ההפיכה לפונקציה דרך מסדר - קרי, קביעת הפונקציה כיש - מחזירה את האדם להיותו חלק מהטבע. הפונקציונליות אינה תועלתנית גרידא כי אם תכליתית (וכפי שמציע שלינג, חלק מהאופי או ההגיון של האורגני, שכן הטבע הוא תכליתי). עד כמה שהמסדר הוא ׳פחות ממוסד׳, עד כמה שהוא קובע את הממשות כ׳פחות מהיש׳, כלומר שלא באורח אובייקטיבי, נוכל לומר שהמסדר מאפשר לחברים בו להפוך ל-׳פחות מחיה׳.

8) כפונקציה בשירות של רעיון עולה כי מתקיימת זהות אונטולוגית בין חברי המסדר        למסדר עצמו. אם להשתמש במטאפורה פוליטית נוכל לומר שהמסדר מתקיים כרפובליקה - שבו החברים הם הריבון. כך בהיעדר חברי מסדר - ומעבר לשיח הסימבולי - לא מתקיים מסדר.

9) כנותני שירות ופועלים למען הוצאתו של רעיון אל הפועל אנשי המסדר     הציעו  תקווה, ופעלו מתוך נדיבות. להבדיל מאנשי דת או אידיאולוגיה שמציעים   גאולה, ומתוך אינטרס (גאולה פרטית).

10) לסיום, פעולות הנעשות מתוך תקווה ונדיבות מציבות את פעילות המסדר תחת             האופק של גורל משותף.

​

 1